לילה טוב לארי: הסיפור האישי שלנו על "הירדמות עצמית"

אני יושבת מול המחשב ותוהה מאיפה להתחיל את הסיפור, כמה לספר, מה לחשוף? האם לספר על הלילות נטולי השינה בחודשים הראשונים לחייו, האם לספר שארי נרדם וישן בהתחלה רק על הידיים? האם לשתף בתחושות הבלבול וחוסר האונים שהרגשתי?

ותוך כדי כתיבת השורות הללו, אני נזכרת ברגע שהתחיל את הכל - הנחתי את ארי במיטה. אמרתי לו "לילה טוב מתוקי", הוא חייך, הניח ראש ועצם עיניים. זה נשמע חלום, נכון? זה לא תמיד היה ככה.

בלילה הראשון של ארי בבית, הוא לא הפסיק לבכות. לא רצה לאכול, לא הצליח לישון. למעשה, ככה היו נראים ארבעת החודשים הראשונים לחייו. הייתי מתוסכלת, התינוק שלי סבל ולא ידעתי איך לעזור לו, לא הבנתי למה הוא בוכה כל הזמן. אני זוכרת שהיה יום אחד שארי לא הפסיק לבכות ובתסכול אמרתי לאמא שלי: "הוא כל הזמן בוכה, באוכל הוא בוכה, בהרדמה הוא בוכה, אני משחקת איתו והוא בוכה, מחליפים חיתול והוא צורח. זה לא הגיוני, זה לא אמור להיות ככה!" וזה באמת לא אמור להיות ככה. אבל לא ידעתי.

הלכנו לרופא משפחה וגסטרו, החלפנו לו אוכל, ניסינו את כל התכשירים הקיימים לגזים (כי כל הזמן אמרו לנו שככה זה שלושת החודשים הראשונים). ועדיין, ארי לא היה רגוע. ואני, כל היום קוראת, שואלת, חוקרת, מחפשת ללמוד ולהבין כמה שיותר את התינוק של. הייתי האמא המבולבלת הזאת, העייפה, שכל היום התינוק עליה. הייתי האמא הזאת שחשבה לעצמה - איך כולן עושות את זה? למה לכולן זה קל ולי לא? למה הוא בוכה כל הזמן ומה אני עושה לא בסדר?

אחרי שהבנתי שהמצב לא לגיטימי, התחלתי לשים לב לדפוסי ההתנהגות שלו, לסוגי הבכי, לתנועות הגוף שלו. ולאחר ארבעה חודשים של בכי וסבל, הצלחתי להבין (וכמובן שגם רופא אישר זאת) - שלארי יש רפלוקס סמוי.

הריפלוקס הוא בעצם מצב של חוסר בשלות של הסוגר שמפריד בין הקיבה לוושת. כתוצאה מכך האוכל עולה בוושת של התינוק - לפעמים הוא פולט את התוכן החוצה ולפעמים הכל יורד חזרה ונבלע שוב. וזה מגעיל ושורף. לכן תינוקות רפלוקס חווים המון חוסר נוחות, אפילו כאבים ואף יתקשו להרדם ולישון.

ברגע שהבנתי את זה, הצלחתי לעזור לו להרגיש יותר טוב, שלא יכאב לו. לאט לאט הצלחנו לסגל סדר יום עם טקס בוקר וטקס ערב, למדתי את הסימנים ולוח הזמנים שלו והקפדתי על השכבה בזמן (לעיתים זה הצליח ולעיתים לא). ככל שעברו הימים, הצלחנו להתרגל ביחד לסדר יום, בחלונות העירות היה לנו כיף, קיבלתי תינוק רגוע, חייכני ופעיל. אבל, התחלתי גם להרגיש שלארי לא נוח להירדם עליי יותר בתנוחת ערסול. גם ההרדמות היו קשות וארוכות, הוא התפתל והתנגד בכל פעם שערסלתי אותו. כבר לא היה לו נח עליי ולמען האמת, גם לי כבר היה קשה וכבד להרדים אותו (ועוד בעמידה!).

ואז בדיוק שבוע לפני שארי חגג חמישה חודשים, החלטתי שאני עוזרת לו ללמוד להירדם במיטה ולא עליי. התחלתי לאט ובהדרגה. תחילה הרדמתי אותו כפי שהוא רגיל אבל החזקתי אותו בצורה מאונכת ולא מעורסלת, אחר כך הורדתי את ההליכה ונשארתי עם נעוע קל, אחרי כמה ימים עברנו לעגלה עם טפיחות בקצב הלב, נענוע, ושששש, לאט לאט הפסקתי את נדנוד העגלה והטפיחות. נשארתי עם ליטופים קלים ולחישות של "לילה טוב". בסוף התהליך ארי היה נרדם במיטה שלו אחרי טקס ערב הכולל גם זמן איכות, מלא חיבוקים ונשיקות, ליטופים וחיבוקים. הוא היה מקשקש ומסתובב במיטה כמה דקות, לפעמים קורא לי ולפעמים לא. אבל הוא היה נרדם שמח ושליו.

כמובן שבדרך היו קשיים ומשברים והיו פעמים שההרדמות היו ארוכות ומייגעות (וברגעים כאלו הייתי לפעמים מוותרת ולא מרדימה אם היה מדובר בתנומת יום). אבל לאט לאט הוא התרגל והיה לו נעים וטוב, וגם אנחנו, ההורים - התחלנו לפנות לעצמנו קצת יותר זמן בערבים שפתאום התפנו ואפילו לישון קצת יותר טוב (בכל זאת, הוא עדיין התעורר לאכול בלילה).

כשחיפשתי מקום ללמוד בו, היה לי חשוב שזה יהיה מקום שמכבד את הגישה שלי ואת נקודת המבט שלי על תהליכי שינה. המטרה היא לא לגרום לילד ללמוד להירדם בבכי, מתוך הבנה או הנחה שאמא ואבא לא זמינים עבורו. אלא, ללמד אותו לישון בצורה הטובה והנכונה לו ולהוריו, לעזור לכל המשפחה לישון בצורה איכותות וטובה. היה לי חשוב לקבל כלים כדי לעזור למשפחות שונות ומגוונות, עם גישות ואמונות וצרכים אינדיבדואלים. יש משפחות הדוגלות בלינה משותפת ויש כאלו שלא, יש תינוקות שיונקים ויש כאלו שאוכלים תמ"ל, יש משפחות עם ילד אחד, יש כאלו עם תאומים ויש משפחות עם מספר אחים בגילאים שונים. כל משפחה היא מיוחדת ושונה, כל ילד זקוק לדרך למידה שונה, לתהליך שהוא רק שלו.

אם גם אתם מרגישים שאתם זקוקים לשינוי, שאתם רוצים להחזיר את השלווה לבית ולעזור לתינוק או לתינוקת שלכם לסגל הרגלי שינה בריאים וטובים, דעו שאפשר לעשות זאת, בדרך הייחודית והמתאימה לכם ולתינוק שלכם.